איך הכל התחיל? - הפעם הראשונה שלי כדולה
איך הכל התחיל? - הפעם הראשונה שלי כדולה
אי שם ביוני 2007, יום א' בשבוע...
כל השבת אני מתרגשת לקראת הסטאז' שלי, קוראת, נזכרת בטכניקות, מתרגלת בראש ויודעת, שכל ההכנות לא יכינו אותי לקראת הדבר האמיתי. ממש כמו בלידה הראשונה שלי..
חברתי לקורס דולות ואני פוגשות את המדריכה שלנו בסטאז' - אישה נעימה, מקצועית, מלאת ידע וניסיון ומשרה אווירת רוגע.
בשעה 09:30 נכנסתי עם המדריכה לחדר לידה מס' 4, שם שכבה על המיטה יולדת קטנטונת, בסה"כ בת 18.5 (!!) וזו לה הלידה השנייה (!!!) לצידה נמצאת אמא שלה, אישה בעלת חכמת חיים הניבטת מפניה, והיא כלביאה המגנה על הגורה שלה, שבעצמה חווה חבלי לידה....
היולדת הצעירה (באמת) עוד לא ממש בלידה, למרות שהפתיחה 8 ס"מ... הצירים עדיין נסבלים ולה יש עדיין חיוך על הפנים. מפאת גילה הצעיר היא לא כל כך בשלה ללידה מבחינה נפשית, ונדמה כאילו היא מנותקת מהתהליך, מגופה... אך התינוקת שלה רוצה לצאת.
לאחר שהצגנו את עצמנו, עודדנו אותה בעדינות להתחיל להיות פעילה יותר: ראשית, הבאנו כדור פיזיו, עליו פרשנו מגבת והיא התיישבה. המדריכה, לאחר מגע ראשוני, לחצה על כמה נקודות שיאצו ברגליים, בידיים ובכתפיים - על מנת לסדר ולעודד את הצירים של היולדת, שלא היו עדיין דחופים ותכופים מספיק כדי להגיע לפתיחה מלאה וללדת תינוק. הדרכנו אותה איך לנוע, בעזרתנו, על הכדור, תוך כדי נשימות. בעת שקיבלה ציר, נעמדה, נשענה על המיטה ועשתה סיבובי אגן בהנחייתי, תוך שאני מעסה את גבה. הצירים הגיעו בערך כל 6-8 דק', ולעיתים כל 4-5 דק'. במנוחה בין הצירים ישבה על הכדור ונשענה קדימה, על כרית שהונחה על המיטה, ואני עיסיתי לה את הגב עם שמן עיסוי ללידה, על מנת להקל על כאביה ולהרגיע אותה.
בשלב מסוים ביקשה המיילדת לבדוק אותה. היה שילוב לא כל כך מוצלח – מחד יולדת מאוד מאוד מתוחה, סגורה ומפוחדת, ומצד שני מיילדת קצת חסרת סבלנות, לא מספיק עדינה ורכה. כשבדקה אותה זה כאב לה מאוד. בנוסף, כנראה שגם עשתה לה סטריפינג, כדי לעזור לצוואר הרחם להימחק, אך מעבר לעובדה שהכאיבה לה מאוד זה לא ממש עזר, פרט לייצור צירים כואבים יותר. הפתיחה המיוחלת לא מיהרה להגיע. מאוחר יותר החליט הרופא לתת לה תרופה דרך הוריד, שתעזור למחיקת צוואר הרחם. התוצאה שלה אכן היתה מחיקה טובה יותר, וכמובן צירים תכופים וכואבים הרבה יותר. בשלב זה, היולדת היתה מאוד עייפה וגם מתוסכלת מכך שאין התקדמות טובה יותר בפתיחה, למרות שהצירים הפכו כואבים הרבה יותר.
עם התקדמות הלידה סוף סוף השתחררה – לפחות מבחינת האיפוק שבקולות שהשמיעה – והתחילה לצעוק ולבכות. אני חושבת שזה עזר לה להיפתח, למרות שמה שאפיין את השלב הזה היה חוסר אונים, כאב בלתי נסבל כמעט, רצון שהכל ייגמר וש"תוציאו אותה כבר ממני!", "אני לא יכולה יותר!", "למה אין התקדמות?" ותחושה מאוד קשה של סבל, כך לפי החוויה שלה. היה לה מאוד קשה להתחבר לרעיון שהתינוקת צריכה לצאת ממנה. לפיכך, גם כשהיתה בפתיחה מלאה וצעקה שהיא צריכה ללחוץ – עדיין לא היתה מוכנה לפסק רגליים (!). בכוחות משותפים הרמנו אותה קצת יותר למעלה, למרות שבסופו של דבר העדיפה לשכב פרקדן (לפחות לא לחצה כשהסנטר אל החזה, אלא בגב ישר), וסירבה בשלב האחרון לפני צירי הלחץ לקום מהמיטה. כנראה משום כך שלב זה התארך מעט יותר.
הלקח שלמדתי היום חשוב מאין כמוהו: לא משנה כמה היולדת סגורה, מפוחדת ובכלל לא רוצה ללדת – אין כוח שעומד בפני הצירים!
בסופו של דבר היולדת הצעירה ילדה כשרגליה כמעט סגורות, והמיילדת, עוזרת של המיילדת והדולה לוחצות בחוזקה את רגליה לבטן, כדי שהתינוקת תוכל לצאת. בסה"כ, נדרשו 5-6 צירי לחץ והתינוקת היתה בחוץ. מסתבר, דרך אגב, שמכריזים על שעת הולדת התינוק לא כשכל גופו בחוץ אלא כשראשו מגיח החוצה....
היו שלבים שהרגישה שחם לה מאוד, שאין לה אוויר, שהגרון והשפתיים יבשות, שהיא לא יודעת מה היא רוצה, שהיא רוצה הביתה, שהיא רוצה שהכל ייגמר, שיוציאו כבר אותה, בבקשה תעזרו לי, למה אתם לא עוזרים לי וכו'.... אמה של היולדת היתה סלע איתן, למרות שראו שלא קל לה. כל הזמן דיברה אליה, אמרה לה שאלוהים שומר עליה, שאנחנו מלאכים שבאנו לשרת אותה ולעזור לה לעבור את הלידה בשלום, שתהיה חזקה ושזה עוד מעט נגמר. אמא שלה באמת היתה גיבורה. בתום הלידה ציינה, שהעובדה שהיינו שם לסייע לבתה ולאפשר גם לה לאגור כוחות, היתה כמו חבל הצלה בשבילה. זה הזכיר לי את ההתמודדות הכלל לא קלה של האנשים המלווים את היולדת, והתחושה לפעמים היא שקל יותר ללדת מאשר ללוות לידה של אישה שאתה אוהב.. האב (הצעיר מאוד גם כן!) המתין כל הלידה בחוץ (מטעמי דת) ונכנס רק כאשר הכל הסתיים.
היתה זו חוויה מאוד חזקה בשבילי, מאוד מרגשת, בכוח החזקתי את עצמי שלא לפרוץ בבכי מרוב עוצמת הרגשות. היה קשה לראות את היולדת בסבלה, במיוחד כי היא לא עזרה לעצמה. ברגעים הקשים ראיתי שהיא בסה"כ ילדה שבוכה לאמא שלה, מפוחדת וחסרת אונים. גם העובדה שאוטוטו תפגוש בתינוקת שלה לא הצליחה לעודד אותה, הרי היא בעצמה תינוקת.....
להיות נוכחת בתהליך יציאתו של תינוק לאוויר העולם היתה חוויה עוצמתית במיוחד עבורי. לא נרתעתי בכלל. להיפך, נוכחותי בלידה נחוותה עבורי כדבר טבעי לחלוטין, כאילו כבר סייעתי בלידה המון פעמים בעבר... ההרגשה היתה כאילו זה המקום הנכון ביותר עבורי. כשיצאתי לשירותים, אחרי שהכל נגמר, הסתכלתי במראה, חייכתי לעצמי ואמרתי: "עשית את זה – עזרת למישהי ללדת"! זו היתה תחושה מדהימה.
חשבתי על עצמי בגילה של היולדת הצעירונת הזו - הרי בגיל 18 רק התחלתי לפתח מערכת יחסים (עם מי שלימים הפך לבעלי), העתיד עוד לא היה ברור והאמהות היתה רחוקה!.. נכון שרציתי מאוד להיות אמא, נכון שרציתי להתחתן - אבל חמש השנים שחלפו עד אשר בסופו של דבר התחתנתי ועד אשר ילדתי, שנה מאוחר יותר - היו מאוד חשובים להתפתחות הרגשית שלי. ובכל זאת, אני זוכרת שהלידה הראשונה שלי היתה חוויה מאוד מסעירה, עוצמתית ומטלטלת. בסופה תינוק קטנטן ומושלם נולד ואיתו נולדה גם אמא... שלוש שנים אח"כ, כשבני השני נולד, נולדה גם אמא חדשה. בלידה זו, ממרומי שנות אמהותי, כבר הייתי הרבה יותר מפוקסת, הרבה יותר מודעת לגופי וליכולת המדהימה שלו ליצור חיים ולהביא אותם לעולם.
מאחלת לעצמי עוד חוויות טובות כאלה ושמחה שזכיתי ללוות כדולה לידה ראשונה כה חווייתית, מעצימה ומלמדת.
