...כשהרע מכל קורה
כשהרע מכל קורה...
אף אחד לא מכין אותנו להתרחשות הזו. מדובר הרי במשהו לכאורה לא טבעי, נכון? הרי אם כבר נכנסתי להיריון, והתינוק מתפתח בתוכי – אז הוא אמור להישאר שם 9 חודשים, לגדול ולהתבשל ואז להיוולד. מה, לא?.. אבל הרי כבר נקשרנו, כבר השלמתי עם הרעיון שעוד מעט יצטרף לחיינו אדם חדש, שישנה את חיינו לעד. אז מה פתאום הכל משתבש???
כ- 10% מכלל ההריונות לא מסתיימים בלידת תינוק חי. הרי זהו נתון מזעזע ממש! איך זה יכול להיות? יש לזה אולי הסברים מדעיים אך כל אלו ממש לא מעניינים את ההורים, שנתון זה הופך להיות מציאות חייהם..
איך מתמודדים עם אובדן היריון? זו שאלה שמאוד קשה לי לענות עליה. אני יכולה לספר לכם מניסיוני האישי, שהתמודדות כזו נמשכת תקופה ארוכה, לפעמים גם שנים...
בחורף 2010 הייתי בחודש השביעי להריוני השלישי. היה זה היריון מלווה פחדים.. (כן, אני יודעת, הסנדלר הולך יחף.. אני לא מבטיחה היריון ללא פחדים אלא רק דרכים להתמודד עמם, אבל אין ערבויות בחיים...) יש דברים שאי אפשר להסביר בצורה הגיונית, הם פשוט קורים. אז עשיתי את כל הבדיקות וכולן כמובן יצאו תקינות, וגם הרגשתי מצוין כל ההיריון, פיזית לפחות. אבל הפחד קינן בתוכי. בדיעבד זה היה כנראה גורל, וזה גם מה שהרגשתי ולכן פחדתי כל כך. באופן מעשי, עשיתי כל שביכולתי כדי לעזור לעצמי להתמודד עם הפחד, כולל לשכור דופלר (מכשיר שבעזרתו אפשר להאזין לדופק העובר) אך יש דברים שהם מעבר לשליטתנו...
מה היה הטיעון המכריע, שבגללו נכנעתי והסכמתי להתחסן נגד שפעת החזירים בהיריון? האם היה זה הלחץ הבלתי פוסק של כל הרופאים והאחיות שפגשתי? האם היתה זו העובדה שבני הבכור נדבק גם הוא בשפעת? או העובדה שמכרה, שהיתה גם היא בהיריון באותה תקופה, נדבקה בשפעת ואושפזה לשבוע? (אצלה, ברוך השם, הסוף היה טוב) – איני יודעת בדיוק, אך עשיתי החלטה. התחסנתי. האם היתה זו טעות עליה שילמתי ביוקר? קשה מאוד להוכיח את הקשר בין החיסון לאובדן ההיריון, אך עם השתלשלות העניינים שארעה לאחר מכן אי אפשר להתווכח...
בדיעבד, היו סימנים מקדימים.. שבועיים לפני היום הנורא מכל חווינו, תינוקי ואני, שבוע קשה עם קשיי נשימה רציניים. בסופו של אותו שבוע "ביקרנו" במיון, ושם הרגיעו אותי שהכל בסדר. שבועיים בלבד לאחר מכן נדם ליבו לנצח...
אני זוכרת כל דקה מהיום הנורא בו גיליתי שתינוקי מת וכל תקוותיי התנפצו לרסיסים. אני זוכרת כל דקה מהיום שלמחרת, היום בו נאלצתי לעבור זירוז לידה וללדת אותו, עובר במשקל 970 גרם, במצג עכוז. אני זוכרת גם כל דקה מהיום שלאחר מכן, בו חזרתי הביתה וסיפרתי בכאב לבנַיי היקרים שהאח, שלו ציפו כל כך, לא שרד...
אֶבל הוא דבר נוראי. ואֶבל של הורה על ילדו הוא כאב בלתי נתפש כמעט. הגוף והנפש של אישה, שאיבדה את עוברה, מזועזעים מעוצמת האובדן וזועקים לעזרה. המוח מבין שהעובר לא שרד, הנפש מנסה לעכל את הבשורה המרה, אבל הגוף יודע שהתינוק נולד ועושה מיד את מה שתוכנת לעשות: הוא מייצר חלב. אין כמעט הרגשה נוראה מזו שבה השדיים מתמלאים בנוזל החיים אבל הידיים ריקות כ"כ ואין מי שיגמע ממנו..
התמודדות עם מוות תוך רחמי ולידה שקטה היא אחת החוויות הקשות ביותר שאישה יכולה לעבור. והקושי מתעצם משום הבדידות הנלווית לחוויה. גם אם האישה מוקפת בבעל ובני משפחה תומכים ככל האפשר, תחושת האובדן חזקה יותר עבורה מאשר כל אחד אחר, משום שהיא היחידה שהכירה בגופה ובנפשה את העובר שמת. היא היחידה שזכתה לחוות כלפיו אהבה מוחשית ולכן היא גם היחידה שכואבת את מותו בעוצמה כה גדולה. אני רוצה לחדד את הנקודה: האובדן נוראי גם עבור האב, שאיבד את הזכות להיות אב לתינוק חי ובועט, וגם עבור בני המשפחה הנוספים שהתינוק היה עתיד לשנות את חייהם, אך העוצמה חזקה יותר בליבה של האישה, משום שרק עבורה התינוק היה מוחשי.
גם החֶברה מתקשה לעכל מוות שכזה ותחושה מאוד רווחת בקרב הורים שאיבדו את עוברם היא שאין לגיטימציה לאבל שלהם. אך האבל הזה הוא אבל לכל דבר. ההורים כואבים את מותו של העובר שלהם, פרי אהבתם, שלו חיכו כ"כ ושעתיד היה להיות חלק מחייהם לנצח.
חשוב לתת לגיטימציה וזמן לאֶבל. זהו אֶבל לכל דבר. זכותכם, ויש שיאמרו חובתכם, לכאוב את מותו של התינוק שלכם ואת התנפצות כל התכניות והחלומות שלכם לעתיד המשותף עמו. חשוב למצוא נחמה בסביבה תומכת ומכילה ככל שאפשר, חשוב לבכות, חשוב לתת מענה לצורך (אם הוא מתעורר) להנציח בדרך כלשהי את התינוק – אולי להרכיב קולאז', אולי לכתוב מכתב, אולי לצייר את הכאב?....
רגעי אושר רבים שאנו זוכים להם מועצמים ברגעי משבר וכאב גדולים. ובזה עלינו להיאחז בכל הכוח. כשהרע מכל קורה והכאב והאֶבל מאיימים להשתלט, התקווה לעתיד טוב יותר יכולה לעיתים להיות חבל ההצלה עבור ההורים שמתאבלים על מות עוברם.
והמשפט הנדוש - "הזמן מרפא" - אכן נכון גם במקרה הזה. קשה אמנם להתנחם בו ברגעי הכאב וגם יש תחושה שלא מיד רוצים להתנחם. רוצים לכאוב, רוצים לכעוס, רוצים להתאבל. אך הזמן באמת עושה את שלו.
חשוב לקחת את הזמן להתאבל אך גם חשוב להיאחז בחיים.
במידה ואת מתמודדת עם מציאות כזו, אל תישארי לבד! אני כאן בשבילך...
